לקח לי הרבה זמן. כשמאלני מחאתי אני מורגל לכעוס ומשם בדרך כלל יוצאות לי המילים. לעיתים שואלים את עצתי לגבי

לכל הרוצחים המתועבים, לכל עושי הפוגרומים הלאומנים, לכל הפולטיקאים המושחתים חסרי הבושה, לכל חולי תאוות השלטון והשררה, לכל האטומים לסבל

המחאה שלכם מאוד, מאוד נוגעת לליבי.

הם סובלים מתנאים ירודים, הרשויות מתעלמות מהמתרחש, לשוהים במקום מוגש טיפול אפסי והם לא מסוגלים ליצור קשר עם העולם החיצון

רגע אחרי שהמסך ירד על מופע הספינים וההצגה המטופשת של ראש ממשלתנו הנבחר והאהוב שהראה לנו את מי הוא באמת

עצמאות. עצמאות לבחור בעצמך מי ינהיג וישלוט בך, עצמאות להגדיר בעצמך את עצמך, לא להיות תלוי באחרים, לא להיות תלוי

מחר נעשה על האש. מחר נחגוג את עצמאותנו עם חתיכות בשר חרוך. אבל רגע לפני אנחנו צריכים לחגוג את האש.

בסביבות הצהריים כולם יתחילו להלחץ. חייבים לצאת, לפני הפקקים. יותר מאוחר, אחרי הצהריים, הם יצאו. רטובים ממקלחות, מריחים מבשמים שקנו

זה היה קיץ ישראלי רגיל. חם. ולח.  קורס חובשים קובי קראו לזה ואני הייתי חניך מן המניין, שזה אומר שממש

אולי זה אוויר ההרים או אולי זה בגלל הקרבה הפיזית לאלוהים, אני לא בטוח מה בדיוק גורם לזה אבל רבע

אז עוד להקה מחו"ל ביטלה… תרבות בישראל של ימיינו זה לראות רוני דניאל בפלזמה ולשמוע קובי פרץ באייפון, אבל האיפון-

זה לא רק לקיחת השוחד הבלתי נפסקת של אולמרט והמחסור בבושה בנושא, זה רמטכ"ל שלקח פטור מבג"ץ ולאף אחד לא איכפת,

זה היה בוקר קריר, אני וקולגה אהובה (דפנהלנד) עשינו את דרכנו לירושלים הבירה לכבוד תחרות כרזות של יד ושם. יום

לפעמים לא בא לי לעצבן. זה נדיר אני יודע אבל לעיתים רחוקות בא לי רעיון לכרזה שלא גורם למתנחלים או

חס וחלילה כוסית… זה מעליב, זה מחפצן וזה בוטה. שווה.