אחריות?  מנהל תקין? מה? מאיפה אתם מביאים את כל זה מה אתם חדשים פה? אנחנו ממזמן כבר לא שם. להתפטר כי דו"ח מבקר המדינה קבע שאנחנו אחראים למחדל ענק שגבה חיים של 40 אנשים וגרם לאסון אקולוגי במימדים אדירים? זה לא מקובל.  פה זה ישראל לא איזה מדינה מתוקנת . פה הציבור שוכח תיק תק ושוב מצביע לנו על עיוור.

לפחות מישהו לוקח אחריות ועושה את הכרזות האלה. תודה רוזנטל.

הבהרה: בתאם להוראות השלטון אין לראות בכרזה זו משום השוואה או רמיזה לשום דבר שקרה ליהודים במדינה כל שהיא באירופה בשנות ה30 וה40 של המאה הקודמת וכל העושה כן עושה זאת על אחריותו בלבד.

חכו שניה או שתיים והנה הם יספרו לכם שזה רק נערים מבולבלים בגבעות, שזה בכלל לא כל המתנחלים, שזה פלג קטן, קיצוני, שוליים, שהם שם חבריה נחמדה ושהם שם בכלל בשביל להגן עליכם. הם גם סיפרו לנו השמאלנים האלה הם הבוגדים שרוצים לחסל את ישראל והמתנחלים הם בובעלך שיעשו הכל למען המולדת. אז קבלו ד"ש חם מאדיאולוגיית הימין שמתחבאת לה מתחת לממלכתיות הלאומית.  ד"א הם תמיד חשבו ככה, רק עכשיו יש להם גם אומץ לספר לכם.

סלח לי, מאיפה אתה מוכר לי? אתה לא ההוא שרודף כל היום אירגוני שמאל בטענה שהם פוגעים בצה"ל ובבטחון ישראל וטוען שמי שלא נאמן לצה"ל צריך לבצע בו מעשי סדום תוך כדי ניפנוף דגל הלאום בתנועות סיבוביות? מוזר הייתי יכול להשבע שזה אתה.

זה האיש שבקיץ סיפר לנו איך הוא זיהה מזמן את הבעיה במחירי הדיור וזה גם האיש שכמובן היה הראשון שזיהה את הבעיה כשכרמל נשרף כליל. זה האיש שעכשיו מזהה שכדאי לו להגיד בטלויזיה שהוא נגד אלימות הימין (אבל בעד מאחזים בלתי חוקיים) , בעד דמוקטיה וחופש עיתונות (כל עוד זה לא ערוץ 10 או בג"ץ כמובן) וממש לא מסכים להדרת נשים (אבל ממש בעד להמשיך לממן את החרדים בהסכמים קואליציונים). בקיצור כדי שהמילים היפות לא יבלבלו זיהינו עבורכם את הבעיה.

וזה הזמן גם כמובן להודות לאיש הראשון שזיהה את הסיסמא וחוזר אלינו משהות ארוכה בגולה, רוזנטל אתה הוא שמש העמים.

אז אל תבכו הלילה.

בד"כ אני לא נוהג לעלות כרזות שהכנתי לתנועות כי אחרי שחתמתי אותן בלוגו של תנועה הכרזה הופכת לשלהם, ולא שלי, אבל הפעם תהיה אחת הפעמים הנדירות שאחרוג ממנהג זה מכמה סיבות.

ראשית ולפני הכל אני מאמין שהחבורה המתנוססת בכרזות האלה שלא שירתו בזוועה הזאת ולא סיכנו את עצמם כמוני וכמו עוד המון אחרים שהיו שם לא זכאים לספר לנו שאין כיבוש ובטח שהחוצפה של לקרוא לנו בוגדים אחרי התחבאתם מתחת לשולחן האפסנאות שאנחנו היינו בשטח, החוצפה הזאת ראויה לתגובה עוד הרבה יותר חריפה מזאת. שנית אני חושב שככה צריך להראות קמפיין השמאל בימיינו- חזק, בוטה וישר לבטן. לא מתייפיף ולא מנוסח במילים גבוהות עם איזם בסוף. תשאירו את הפאשיזם והמקרתיזם לשיעורי הסטוריה ודברו עם האנשים על מה שהם מדברים וכמו שהם מדברים, אפילו אם זה שיח מלטריסטי שעלול להיות מדיר אוכלוסיות (כי הנה לכם קבוצת מילים שרק קוראי עיתון הארץ אוהבים וכל השאר אפילו לא טורחים להקשיב לה ) לא צריך להיות יותר טובים מהם, זאת התנשאות וזה בהחלט לא עוזר. ולסיום אני חושב שארגון שוברים שתיקה עושה עבודת קודש. פשוטו כמשמעו. חשוב שכל אזרח במדינה הזאת ידע ויכיר את המציאות בשטחים שנעשת בשמו והם עמלים על המשימה הזאת מול חומת התנגדות. ולכן אתרום  גם את הבמה המאוד צנועה של הבלוג שלי למשימה. דנה, יהודה, מיכאל, אייל, אבנר. סחתיין על האומץ, גם בקמפיין ובעיקר בעבודה היומיומית. כבוד שזכיתי להיות לעזר.

שלום ילדים. השבוע בפינתנו דברים רעים של שמלאנים וכיצד נלחם בהם קבלו את האויב החדש- רדיו כל השלום. 7 שנים כבר משדר הרדיו מרמאלה שידורים לישראלים ופלסטינאים שרוצים לחיות בשלום ואפילו מוכנים לדבר על זה ברדיו. כל זה כמובן טוב ויפה אבל לא בבית ספרנו, השבוע החליטה ממשלת ישראל ביתנו במסגרת המתקפה על כל מה שלא תומך בליברמן או ביבי שפתאום הרדיו הזה הוא לא חוקי ופשוט חייבים להוריד אותו מיד מעל גלי האתר הישראלים (לפחות לפלסטינים עדיין מותר לרצות שלום). אז הם עשו את זה כי הם יכולים.

שבת. פינת רחוב, אני ורוני אדרי (שבטח היה רוצה שיקראו לו רק רוני אבל אני מתעקש לשמר את המותג ) עומדים לנו ומדברים דיבורים של שמלאנים. פתאום התחיל גשם אז היינו חייבים להכנס הביתה ושם תוך כדי מירמור על זה שכל המדינה הולכת פייפן עשינו את הכרזה הזאת שלא יגידו שאנחנו סתם מבזבזים את הזמן שלנו בדיבורים.

היום ילדים נציג בפניכם חידה. כיצד יתכן שכאשר אירגון מחאה מקבל תרומה מחו"ל זה פויה וזה השפעה זרה על הפוליטיקה הפנימית וזה לא חוקי אבל כאשר ראש הממשלה של אותה מדינה ממומן כולו ע"י גורמים זרים זה אחלה בחלה יופי טופי? בין הפותרים תוגרל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

אתמול מטרים ספורים משער הישוב ענתות עמדתי והקשבתי לנאום של פרופסור זאב שטרנהל בהפגנה של תנועת סולדריות. 'אם ישראל לא תעשה סוף להתנחלות ולהתנחלויות ההתנחלות תעשה סוף לישראל'. כך הוא אמר. נשמע קשה לא? המציאות מוכיחה שזה בדיוק מה שקורה. ואתם עוד חשבתם שהם שם בשבילנו…

לפני כמה ימים הכנתי את הכרזה הזאת כסקיצה לכרזת יום השנה לרצח רבין, בסוף פרסמתי כרזה אחרת וחשבתי לעצמי שזאת שאולי תחכה לשנה הבאה. אחרי עוד התקפת טרור יהודי היום בבוקר בירושלם הבנתי שכנראה עד שנה הבאה הכרזה הזאת כבר תהיה לא רלוונטית. היום בערב (יום ג ) בערב יום הזכרון הרשמי לרצח יצחק רבין אני הולך להפגין נגד שיתוף הפעולה בין שלטון הימין לאלימות הימין. אני מקווה שתצטרפו.

כשזה יבוא תבכו, תכעסו, תצקצקו, תזדעזעו אבל בקשה אחת לי, רק אל תגיבו בתדהמה.

לקח לי הרבה זמן. כשמאלני מחאתי אני מורגל לכעוס ומשם בדרך כלל יוצאות לי המילים. לעיתים שואלים את עצתי לגבי קמפיין פולטי זה או אחר ואני תמיד אומר קודם לחשוב מה באמת מכעיס אותך ומשם לצאת לאמירה. ביום שלישי ראיתי על המסך את התמונות של גלעד חוזר הביתה ופתאום מצאתי את עצמי מול החדשות ולא כועס (כמעט, כי בכל זאת ביבי באמת נדחף וכי השידור נטף קיטש ברמות קשות לעיכול) ופתאום הטריק ההוא של לבוא מהכעס כבר לא עבד לי. בערב פגשתי את שייקו (ממציא הפליישונית) שהציע לי סלוגן לכרזה, אפרופו ויתורים כואבים, זאת הייתה ההצעה וזה מה שהוא הרגיש באותו יום הסטורי. ואני דווקא מצאתי את עצמי מתרגש. אתם יודעים איזה פדיחה זה למצוא את עצמך מתרגש מול רוני דניאל, זה משהו שיכול לערער בנאדם עד היסוד, אז אולי בגלל זה יוצא שפתאום אני מפרגן לביבי.

אז כן. הוא לחיץ, הוא שקרן, הוא פופוליסט, הוא ספינולוג, הוא ציניקן, הוא חלש והוא נדחף לתמונות בצורה בוטה אבל הוא גם החזיר את גלעד שליט הביתה. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שבדרך כלל מחמאות לנתניהו הם דברי כפירה מבחינתי ושאני לא מתקמצן במהלומות כשזה מגיע לאקזמפלר הספציפי הזה אבל הפעם אני חייב לפרגן ועל הדרך להזכיר שהמשימה עדיין לא הושלמה. חג שמח.

לכל הרוצחים המתועבים, לכל עושי הפוגרומים הלאומנים, לכל הפולטיקאים המושחתים חסרי הבושה, לכל חולי תאוות השלטון והשררה, לכל האטומים לסבל או מצוקה, לכל הרבנים והעסקנים שבחסות אלוהים עושים מה שבא להם, לכל מכי ואונסי נשותים או סתם נשים אחרות, לכל שמרביץ לילדים, לכל הגזענים שבטוחים שהם יותר טובים ממישהו, לכל אנשי העסקים שבשביל הכסף רומסים אחרים, לכל אלה שמתעללים בחיות, לכל החלאות שנוהגים כאילו הכביש שייך רק להם ולכל מי שלא איכפת לו מכל זה. כיפור או לא כיפור לכל אלו ועוד רבים אחרים אני לא סולח. מצטער.

המחאה שלכם מאוד, מאוד נוגעת לליבי.

אומרים שספטמבר הוא חודש די מחורבן לישראל, שהוא חודש שמתחילות בו אינתפאדות. באינתפאדה הראשונה אני חייב להודות שלא לקחתי חלק אבל את השניה כבר לא יכולתי לפספס. עברו כבר 11 שנה מאז אבל אני עדיין זוכר איך הכל התחיל משיחת טלפון מהחוג"ד (שזה מפקד החובשים בגדוד) יואש. רק שבוע לפני זה סיימתי קורס חובשים וחזרתי לגדוד, בנתיים הספקתי לחתום על נשק, לעשות מטווח איפוס ויצאתי הביתה לחופשת ראש שנה. יואש התחיל את השיחה בברכת שנה טובה. אני עוד זוכר את שחשבתי לעצמי שזה ממש נחמד מצידו להתקשר אלי לברך. שניה אחרי זה הוא שאל אם שמעתי בחדשות שאריק שרון עלה להר הבית ועל הבלאגן שהתחיל אחרי זה, ואני בתמימותי עוד הייתי בטוח שזה סתם סמול טוק אז אמרתי לו "עזוב יואש, יהיה בסדר, ככה זה תמיד במדינה הזאת" רק אז הוא הסביר לי שאני לא מבין את מטרת השיחה, שזאת בעצם הקפצה ושיש לי חצי שעה להתארגן ולהגיע לצומת לטרון ומשם כבר יאספו אותי. מזל שהחומר מהקורס חובשים עוד היה לי טרי בראש כי כבר באותו לילה הספקתי להכנס לשכם ולגלות איך נראים פצעי כניסה של כדור קלצ'ניקוב מקרוב.

אחת עשרה שנה אחר כך ושוב רגע לפני החג אני יושב בבית ורואה את ה"מנהיג" שלי וגם זה שלהם על רקע השיש הירוק באו"ם נואמים ומתחפרים כאילו אין לאף אחד מה להפסיד פה ואני נזכר שבדיוק בגלל שטויות כאלה אני הפסדתי את החופשה ההיא של ראש השנה. רק שיואש לא יתקשר אלי השנה שוב.

אז למה שתי כרזות? כי ככה זה שעידו וניסן (רוזנטל וסני בשבילכם) לא מצליחים להגיע להסכם בניהם מה עדיף. לפחות אנחנו לא נואמים לכם על זה.

הם סובלים מתנאים ירודים, הרשויות מתעלמות מהמתרחש, לשוהים במקום מוגש טיפול אפסי והם לא מסוגלים ליצור קשר עם העולם החיצון אפילו לצורך קבלת ערכת עזרה ראשונה. במקום הנורא הזה הם הולכים לגלות שעם אובדן הראייה, גם המוסר האנושי נזרק בהדרגה לפח האשפה . בשלב כלשהו, הם אף נאלצים להתמודד עם חבורה אלימה שמשתלטת על המתקן, ובאמצעות שליטה לוקחת מהאנשים שכלואים בו את הזכויות האחרונות שנותרו להם. (מתוך תקציר הספר "על העיוורון" מאת ז`וזה סאראמאגו).

מיד אחרי שפקחי העירייה גמרו "לנקות" את השדרה היה ברור שחייבים להקדיש כרזה לראש העיר. אני כבר כמעט הלכתי על סתם כותרת כמו "רון העכברון" אבל למזלנו מר רוזנטל למד בסיפרותית מוגברת.

באיזשהו מקום אני אפילו טיפה מרחם על בנימין שלנו. רגע אחד הוא על הגובה, כל המדינה רקדה לפי חליל הספינים שלו, כולם רק דיברו על הערבים והאיום האירני ששם, אפילו שהוא כשלון מוחלט, איכשהו זה עבד לו ופתאום ביום בהיר אחד הכל התהפך לו ישר על הראש. סוציאליזם, רווחה, צדק, פערים… פתאום זה הפך לטרנד הלוהט של הקיץ ובדיוק כמוני בסקיני – זה ממש לא יושב עליו טוב. זה לא פייר, בנימין נשאר אותו בנימין זה רק אנחנו שהשתננו פתאום.  במוצאי שבת הקרובה אני אצעד בעיקר בשביל להגיד לו בנימין זה נגמר ביננו. זה לא אתה, זה אנחנו, השתננו, אנחנו לא אוהבים אותך יותר. אני מקווה שתצטרפו.

את הכרזה הזאת בכלל הקדשתי במקור לחוסני (מובארק) הימים היו ימי תחריר וכיכרות קהיר, אבל אז בדיוק התחלתי איזה פרוייקט, אז זה נדחה. כמה שבועות אחר כך רציתי לפרגן כזאת אחת לשכננו בצפון אבל באשר הקטן וחובב הנפלאם הראה מהר מאוד שהעם מרגיש אותו הרבה יותר חזק אז גנזתי. שבוע שעבר כבר ממש כעסתי על עצמי שאני לא מוצא איזה חצי שעה פנויה ומעניק לקיסר קאדפי כרזה אחת כזאת אבל במקום זה נסעתי לירוחם להפגנה ואחרי זה ישבתי במאהל ושרתי שרי ארץ ישראל (כן, גם את השיר זה). אחרי כל זה בסופו של דבר כנראה שהישראליות שבי ניצחה והנציג המקומי שלנו זכה בכרזה, ואולי היא בעצם הכי מתאימה לו. ולסיכום רק הערה קטנה: שלמה ארצי היה במייטבו בשחור לבן, ואז הגיעו שנות השמונים והקיטש וקיסריה והכל התרסק כליל.

רגע אחרי שהמסך ירד על מופע הספינים וההצגה המטופשת של ראש ממשלתנו הנבחר והאהוב שהראה לנו את מי הוא באמת אוהב במדינה ולמי הוא ימשיך לדאוג.

ורק לשם ההבהרה, אין לי דבר עם נוחי דנקנר ויצחק תשובה,הם את העבודה שלהם עושים בסדר, הם אנשים שמנסים לעשות עסקים ולהרוויח כמה שיותר. לגיטימי. הם לא מקבלים משכורת בשביל לדאוג לעתיד שלי.

טל אומר שמה שבאמת מרגש אותו זה שאנשים סוף סוף מדברים על דברים. הכרתי את טל אי שם בסוף שנות התשעים בין סנפי נוער מרצ. מאז ועדיין שנינו פעילים פולטית, נפגשים בהפגנות, צועקים יחד בעד או נגד (בעיקר נגד), שומעים נאומים יחד, מוחים יחד. כבר 15 שנה אנחנו מוחים ואפילו פעם אחת לא חשבנו לעצמנו שהמחאה הכי משמעותית שאנחנו נעשה תהיה לקחת שק שינה לצעוד כמה מאות מטרים מהבית וללכת לישון בשדרה. מי היה מאמין שדווקא לישון זה מה שיעיר פה את כולם. אנחנו יושבים על הספסל בשדרת האוהלים באישון לילה כמה שעות אחרי הפגנת הענק, עדיין נפעמים מהעוצמה ומנסים להבין על איך בדיוק זה קורה הדבר הזה, מה יש במחאה הזאת שלא היה עד עכשיו ואז טל אומר לי שמה שבאמת מדהים זה שסוף סוף אנשים מדברים על הדברים. כפעיל פולטי בעיקר בת"א אתה יודע שרוב הזמן האויב הגדול שלך זה האדישות, כולם עסוקים במרוץ החיים ואתה נופל עליהם עם הצרות של הגדולים וזה בדרך כלל לא ממש מעניין אותם. והנה פתאום נהיה קיץ ופתאום נהיה ביבי והמרוץ נהיה כ"כ קשה לאנשים שהם היו חייבים לעצור, לנשום ולקחת שק"ש ואהל ולבוא לדבר על זה. 15 שנה אנחנו מנסים לפצח מה צריך לצעוק בשביל שאנשים יקשיבו ויתחילו לשנות ולדאוג למדינה שלהם ולבית שלהם, ומסתבר בסוף שבכלל לא היה צריך לצעוק בשביל מהפכות, כולה לתפוס תנומה באוהל.

ובנימה אחרת, בחודשים האחרונים גם אני עושה לביתי, כלומר מר רוזנטל מעביד אותי בפרך על לא עוול בכפי ולכן מזה זמן מה לא הגבנו בבלוג לנעשה במדינתנו המושלמת (שאותה אני אוהב ולעולם לא אחרים, אני נשבע, אני נשבע, אני נשבע) ועל כך נתונה לכם התנצלותי הכנה, אבל הפגנת הענק אתמול בערב לא רק שהוציאה את מר רוזנטל מביתו אלא גם פתחה לו את הצ'קרות לקופי המעולה הזה. אז תודה רבה מר רוזנטל שלא אפשרת לי לוותר על הכרזה ותודה רבה גם לאקטיבסטילס על זה שאפשרו לי להשאיל מהם את התמונה לכרזה ללא ידעתם. 

עצמאות. עצמאות לבחור בעצמך מי ינהיג וישלוט בך, עצמאות להגדיר בעצמך את עצמך, לא להיות תלוי באחרים, לא להיות תלוי בשלטון זר. אם אינני טועה זה בדיוק מה שאני, רובי ריבלין וכל עמך ישראל חגגנו ממש היום (וגם קצת אתמול בערב). אם אני לא טועה זה ממש הסיבה שבגללה היום כולנו עשינו על האש במקום ללכת לעבודה, זה ממש הסיבה שבגללה יש בטלויזיה מין לוח שידורים מוזר כזה מלא בסרטי בורקס מוריקים ממדי צה"ל ואולפן שידורים מרכזי מלא ביורם גאון ומירי מסיקה מזמרים על קנה של טנק אקראי. אני גם די בטוח שזאת הסיבה שממש אתמול בערב מלאו הכיכרות נוער חמוש במיכלי קצף מייד אין צ'יינה והופעות שירה של עינת צרוד (סליחה, עינת שרוף, הטעות במקור). מכל מרפסת ועל כל אוטו מתנוסס דגל ישראל ואפילו בנק אחד קנה לכבוד זה את כל השלטים שהוא יכל לשלם עליהם מכספי העמלה הצנוע שלו וכיסה אותם בדגל הלאום עם קצת ארז טל בפינה וכל זה כי כדי לחגוג את העצמאות הזאת שלנו.
זה נראה לנו כ"כ ברור שצריך לחגוג את העצמאות שלנו אז למה שאנשים ממש כמונו רק טיפה יותר שחומים ועם קצת יותר שפם שגרים ממש קרוב אלינו רוצים אותו דבר אנחנו המומים ומתפלצים מהדרישה? איך לא צפינו שבסוף הטרנד הזה של שלטון עצמי ימצא חן גם בעניהם?

עכשיו יקום הגאון הימני התורן ויספר לכיתה שרצינו לתת להם מדינה אבל הם עשו מלחמה. הוא ימשיך וסיפר בהלהט משיחי שהשמאלנים אוהבים ערבים יותר מאת אחיהם והוא עוד יעשה את כל זה עטוף באותו דגל שראינו בפרסומת של הבנק אז בטח חייבים להאמין לו. והרי הנה בכרזה של השמלאני אין אפילו דגל כחול לבן כזה אלא יש את הדגל של ההם, של האחרים שבאים לכלותנו, אז בטח הימני צודק. עכשיו לך תסביר לכיתה שדווקא האוהב הערבים הוא זה שרוצה להפרד מהם ולשים גדר וגבול באמצע ועוד כל זה בשביל להמשיך לחגוג את עצמאות ישראל ושדווקא ההוא עם הזיקפה הלאומית מתחת לדגל הוא זה שרוצה לחבק את הערבים קרוב קרוב ולמשיך להחזיק בהם גם במחיר של איבוד המדינה הזאת שהוא נורא אוהב. לך תסביר שהעצמאות שלהם זו במידה רבה גם העצמאות שלנו. מהם ובכלל. הרי הרבה יותר פשוט לחשוב ששמאלנים האלה פשוט אוהבים ערבים, אז למה לסבך.

ובנימה אחרת.
לא קל לחיות עם עורך משנה שמאלני לבלוג הכרזות שלך, אין לך טיפת עצמאות. אתה שם כרזה ליום העצמאות ומר רוזנטל ישר מתלונן למה לא שמים עוד אחת ושמלאנית יותר. אז הנה רוזנטל, קיבלת עוד אחת ושמאלנית למדי, עכשיו אתה מרוצה? (אה ותודה על הקופי)

מחר נעשה על האש. מחר נחגוג את עצמאותנו עם חתיכות בשר חרוך. אבל רגע לפני אנחנו צריכים לחגוג את האש. רגע לפני שנאכל בשר מדמם נזכור שבשביל המדינה הזאת אנחנו צריכים לדמם בעצמנו. לאה גודלברג כתבה עליה שהיא ארץ נוי אביונה, ספק אם היא התכוונה לכך שהארץ הזאת מגיע לאביונה מהנוי המטופח בבתי הקברות ומסביב הקברים הטריים אבל לעיתים זאת ההרגשה. מעבר לים נראה שזה אחרת, כנראה שאת ניו יורק אולי פשוט לאהוב. נקי ולבן עם טי שרט תיירותי. שם זה אולי אפשרי, לא פה. את הארץ הזאת שלנו אי אפשר סתם לאהוב. בשביל הארץ הזאת צריך ללבוש חאקי ומיימיה. צריך לסחוב אלוקה. צריך לסבול. להרוג. לההרג או לפחות להפצע קשה. את הארץ הזאת לא מספיק לאהוב בשביל הארץ הזאת צריך למות מאהבה. ויכול מאד להיות שמגיע לה שאמות למענה. רק שאני, לפחות בנתיים, עוד לא הספקתי לעשות את זה. בקושי הצלחתי לעשות לה כרזה.

את הכרזה הזו עיצבתי כבר לפני כמה שנים אבל כל פעם אני חוזר אליה מחדש. אולי כי אני אוהב אותה. אולי כי אני אוהב הארץ. במקור הכרזה עוצבה ליום העצמאות אבל עכשיו פתאום היא נראת לי כ"כ יותר מתאימה ליום שלפניו.

אל תזכרו את הניצולים כי אין לנו כסף לתת להם. אל תזכרו את הגזענות כי זה מזכיר יותר מידי דברים מכאן ועכשיו. אל תזכרו את חסידי אומות עולם כי הם היו סתם גייס חמישי עוכרי ישראל… אאה עוכרי מאיפה שהם לא באו. אל תזכרו הנאצים כי אסור להשוות. אל תזכרו את שנאת הזרים כסם להמונים כי זה ממש לא רלוונטי. אל תזכרו את כיבוש ושעבוד אירופה כי כיבוש זה משהו של שמלאנים. אל תזכרו את החוקים והמשטרים האפלים כי כבר אמרנו שאסור להשוות.

תזכרו את השואה. ובלי לשאול יותר מידי שאלות.

יום אחרי. כי ביום הזכרון זוכרים ולא שואלים שאלות.

בסביבות הצהריים כולם יתחילו להלחץ. חייבים לצאת, לפני הפקקים. יותר מאוחר, אחרי הצהריים, הם יצאו. רטובים ממקלחות, מריחים מבשמים שקנו בתלושים של שנה שעברה, לבושים בבגדיהם היפים ביותר יכנסו לרכב ויגעו ישר לפקק. אחר כך הם יגיעו לשולחן ארוך מידי עם כסאות שהביאו מהשכנים. יפגשו את כל המי ומי של חיי המשפחה המורחבת וישבו להגיד לבניהם ולספר ביצאית מצרים. הילד שההורים שלו בדיוק קנו מצלמת וידאו ישאל מה נשנתה ועוד ילד שהכי רוצה פלייסטישן ימצא את האפיקומן (אל דאגה, בסוף הוא גם לא יקבל אופניים). כולם יחכו לנביא שלא יבוא ולצרבת שבאה בגדול. בסוף הם יפרדו תוך כדי מלמול בלתי פוסק על זה שהיה מאוד נחמד. יכנסו לאוטו ויחזרו הביתה. דרך הפקק כמובן. ככה יהודים חוגגים חירות.

כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלתנו, רק שבתקופה האחרונה זה מרגיש כאילו אנחנו החלטנו להצטרף אליהם ולעזור לכלות. אז בין העוף לקניידל. בין בדיחה על בן זומא לבדיחה על ביצים קשות אני אהרהר בסיפור יציאת מצרים. ובהרהורי אזכר שבחג הזה בשביל 400 ילדי מהגרי עבודה בישראל חירות זה לא לפחד משוטרים שהם הולכים ברחוב. ובשביל ילד אחר, אולי כבר לא ילד, בחור אחד בעזה חירות זה זכרון רחוק ומעומעם. חג חירות שמח ושנשתנה כבר.

וחג שמח כמובן גם למר רוזנטל שמביא איתו חופש אומנותי לעוד כרזת חג.

העיקר שבסוף כולם יוצאים מרוצים.

רק שבועיים קודם רצחו את בנו. בסך הכל 100 מטר משם. אבל הוא בא לנאום בכל זאת. אולי לנאום זאת לא המילה הנכונה. לדבר. הוא בא לדבר. הוא עלה על הבמה בעצרת נגד גזענות בכיכר ציון המקושטת בדגלי ישראל ואמר בקול שקט שאין בו כעס על היהודים. שאין בו כעס על ישראל. הוא כועס על הגזענות. היא שרצחה את בנו שבועיים קודם לכן. חוסאם. בן 24 חזר מהעבודה והותקף על ידי ארבע נערים יהודים שדקרו אותו בפניו פעם אחר פעם תוך כדי קריאות מוות לערבים.

למחרת הפרקליטות הודיע שאף לא אחד מהמחבלים העלובים הללו  יאושם ברצח.

הכרזה הזאת הייתה חלק מסדרה שיצרתי בעזרת חברי איתי גרונר עבור שלום עכשיו. הטקסט היה שם מעט שונה ודיבר על הנחת תפילין והנחת מטען בעקבות מטען הצינור שהתפוצץ בפתח ביתו של פרופ' שטרנהל. היא לא זכתה להתפרסם ונשארה תלויה בסטודיו שלי בלבד. אבל היום אחרי שהבושה להיות חלק מהעם הזה ומהמדינה הזאת שוב הכתה בי בעקבות הדברים הנוראים הללו נזכרתי בה ועדכנתי אותה. לצערי היא שוב מאוד רלוונטית. לזכרו של חוסאם שבסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום.

זה בטח נשמע כמו סיפור ילדים אבל אני נשבע לכם שממש במציאות יש לי חבר. יש לי חבר שגילה את הלב ואומר "מילים מייצרות מציאות" שוב ושוב הוא חוזר. לפעמים אותי זה מערער ומתנגש לי עם העניין הקטן הזה של המציאות שמייצרת מציאות, המעשים, התוצאות, העובדות, לפעמים אני מוצא את עצמי יושב ומהרהר, מה רק מילים? אבל החבר מתעקש- מילים מייצרות מציאות הוא אומר.

ואותו החבר סיפור מספר על זה שפעם הוא היה דובר, של חבר אחר, שהיה בהתחלה חייל, אחר כך רמטכ"ל ואחרי זה ראש ממשלה שהתגלה כממזר. ובעצתו הוא סיפר, החבר של החבר, לכל עם ישראל שאין עם מי לדבר. והמילים האלו ורק בשביל את האוזן לסדר באמת עזרו מציאות ליצר. מציאות של אלפי הרוגים ופצועים… כבר עדיף להסתתר. מציאות שגורמת לשאול אולי יש מילים שלא כדאי להגיד כ"כ מהר.

החבר שלי, הדובר, בנתיים הספיק להתחרט ולהצטער, והיום הוא באמת מנסה לשפר ולייצר במציאות משהו אחר. ואני מהמר שהכרזה הזאת את מצב רוחו תדרדר, כי הכרזה קצת מזכירה פוסטר אחר, שעשית מוקדם יותר, ושלמרות שהפוסטר ההוא אומר משהו אחר באותו העניין הוא מדבר. אבל אני מקווה שהוא יתגבר, ובסוף יסלח לי, כי לפעמים שאני לא מקלקל אני קצת עוזר.

ד"א החבר של החבר, ההוא שהיה ראש ממשלה וממזר. אז היום הוא כבר לא מדבר עם החבר, ובעצם לא רק עם החבר הוא לא מדבר. גם לדבר עם אנשים אחרים ולפחות לנסות את המציאות לשפר הוא לא ממהר. בעיקר כי יש לו עכשיו שני חברים חדשים שביחד מספרים לכל העולם שאין עם מי לדבר ושלעולם זה לא יגמר. וזה לא משנה שפתאום מתבהר שבמציאות ההם מוכנים כבר על הכל לוותר, רק כדי שהמציאות פה לא שוב תדרדר. אבל גם אחרי שכולם כבר יודעים את זה זה עדיין לא עוזר. בסוף מסתבר שההוא שהיה ראש ממשלה נשאר ממזר, אבל גם מתברר, הוא לא כל כך שיקר, נראה בנתיים שבאמת אין פרטנר.

אז יש מילים שמייצרות מציאות ויש מציאות שמייצרת כרזות. וסליחה על החרוזים, כנראה זה מה שקורה שחוזרים ממילואים.

זה היה קיץ ישראלי רגיל. חם. ולח.  קורס חובשים קובי קראו לזה ואני הייתי חניך מן המניין, שזה אומר שממש כמו כולם טרחתי להחדיר לעצמי שלושה עירויים ביום. עשיתי את זה משתי סיבות, הראשונה בשביל להתאמן בטיפול איכותי בפצועים, והשניה בשביל לצאת מחיי השיריונר שחיכו לי אי שם חזרה בגדוד.  היה מין מנהג מוזר כזה בקורס החובשים, היינו מתאמנים בהפשטת פצוע ועקב כך ככל הידוע לי לפחות זה הבסיס היחידי בצה"ל שיש בו הוראה לגבי אופי התחתונים שלך. בוקסר. בפקודה.  מאחר ואלו היו ימי הקיץ החמים הרשנו לעצמנו לא פעם להישאר באותו ספסימנט אופנתי בלבד גם קצת אחרי האימונים, בימים ההם עוד יכולתי להרשות לעצמי להראות ככה בפומבי.

יום אחד לאחר עוד אימון שכזה ישבנו כמה חניכים על הספסל ליד המגורים שאנו מכוסים בבוקסר, נעליים צבאיות וכובע פטריה בלבד (דמיינו לכם. תודה) מולנו במרחק מה זכו לשבת קבוצה של חניכות מקורס החובשות שהתקיים במבנה ליד. הן חשבו שזה יהיה מצחיק להשפיריץ עלינו מים מהמימיות שלהן. אנחנו הגבנו (רק במילים, נשבע). לא נכנס לפרטים ספציפים לגבי חילופי הדברים שנאמרו שם רק אסיים בלומר שבאותו אחר הצהריים קובי, מפקד הקורס (ע"ע קורס חובשים קובי) לקח כמה מאיתנו לשיחה והסביר לנו מתי משהו הופך מבדיחה להטרדת רכוש צה"לי מסוג חיילת. אני הייתי מאוד נבוך מכל הסיטואציה, התנצלתי ארוכות, ואפילו קיבלנו שעה ביציאה. אני בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום, בסוף חזרתי בשתיים.

באותו בוקר שמעון פרס הפסיד בהצבעה על נשיאות מדינתנו האהובה לאחד, משה קצב שמו. קצב פתח את נאום השבעה שלו במילים "שהחיינו וקיימנו והביאנו לזמן הזה". 10 שנים אחר כך ואני סוף סוף מסכים איתו.

לכבוד השנה החדשה רצינו (רוזנטל האלמותי ועבדכם הנאמן) לפתוח את השנה בכרזה אופטימית, בכרזה שבמקום להתלונן ולכעוס כמו תמיד תגיד פעם אחת תודה על כל הטוב הזה שיש לנו בארץ. זה מה שיצא.

וכמובן תודה לרוזנטל, ומזל טוב.

מספרים שכאשר הלל הזקן, נשיא הסנדרין התבקש ללמד לגר את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא השיב לו:  'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, זו (תמצית) כל התורה והשאר פירוש הוא. המהרש"א מפרש שם, שהדבר נלמד ממצוות "ואהבת לרעך כמוך". אז הלל הזקן חושב שצריך ללמוד לאהוב את רעך ושזה הדבר החשוב ביותר בתורה אבל כולנו יודעים שאם הוא היה אומר את זה היום אז בטח היה לו מיד טוקבק שאומר שהוא סתם שמאלני מנייאק שגר ברמת אביב ג' ומה היה קורה אם הבת שלו הייתה יוצאת עם ערבים? אה?  על זה הוא לא מדבר. יפה נפש שכמוהו.

אז רציתי לעשות כרזה לכבוד הסילבסטר, אבל אז נזכרתי שסילבסטר הוא זר נושא מחלות בעל שיעור פשיעה גבוה, אז עשיתי כרזה על יהודים במקום.

בתכלס, אין מה להשוות. שם זאת הייתה גזענות נוראית. שם הגזענות הייתה אצל האשכנזים, אצל היקים, רפובליקת ויימאר, ממש בערש התרבות האירופאית. כאן זה כולה בת ים. לא ערש- ערסים. באמת אין מה להשוות.

וסליחה על הגסות. זה רוזנטל דירדר אותי.

ואהבת לרעך כמוך (המבצע בתוקף עד לזרים, ערבים או שמאלנים. עמכם הסליחה).

שניים במחיר אחד- מה לעשות, גזענות כזאת מוציא אנשים מדעתם וזה מוביל אותם ליצרתיות. לא ממני כמובן, אני נטרלי ולכן הכרזה התחתונה ממש פה מעל היא פרי מוחו המעוות ושונא האדם של מר רוזנטל שחזר עלינו אחרי גלות ארוכה. ברוך שובך רוזנטל.

ואילו הכרזה הראשונה שם למעלה גברותי ורבותי שייכת לח"כ בישראל (בדימוס), מזכ"ל שלום עכשיו (בדימוס) ויו"ר מרצ (בשאיפה) מוסי רז, שמסתבר שאם עוקבים אחרי הפייסבוק שלו מגלים לא מעט דברים חכמים. תודה מוסי.

חג שמח. השבוע אזרחי ישראל היקרים גליתם שגם שירותי הכבאות לא עובדים, נו אלה שאמורים להציל אותכם במקרה ואתם נשרפים חיים, כן כן אלו, אז זהו שאין כאלה, כאילו יש, רק שהם קרסו כבר ממזמן ולאף אחד לא ממש היה בא לטפל בזה. אבל השבוע יש שריפה גדולה וכולם ידברו על זה ובטח יקימו איזה וועדה או שתיים ויוציאו מסקנות ואז בטח יכריזו על רפורמה ואז… בדיוק. אבל אל דאגה, לא רק שירותי הכבאות קרסו, בל נשכח את שירותי הבריאות, החינוך, מערכת המשפט, המשטרה, משק המים וההתאחדות לכדורגל (וגם הכדורסל) כולם לא מתפקדות, אבל איזה מזל שיש מי שמטפל באיום האירני.

ותודה לאיתן כליף(זאדה) שאילוא הייתי מתכווח איתו על זה שצריך להעביר ביקורת על המדינה גם בזמן (ואולי במיוחד) שלוח השידורים שלנו מלא באנשים חמורי סבר שמסבירים לנו שזה לא הזמן לחפש אשמים, לא הייתה לנו כרזה חדשה פה למעלה.

אבל למה למלחמה פשוט יוצאים ושזה מגיע לשלום צריך להתחנן כ"כ הרבה?

מר רוזטל טוען שאני עסוק רק בעינייני כיבוש ושאני מזניח את השחיתות. הוא רצה כרזה בנושא בר לב,

אבל אז באה הכנסת ופינקה אותנו בכזה חוק שאי אפשר היה להתעלם. אז הזנחתי.

אוי זאת הייתה תקופה נהדרת, זמן כה רב שבו שכחנו מקיומה, השקט הנפלא שהיא ספקה לנו היה באמת צ'ופר אמיתי בתקופה לא קלה, אבל עכשיו זה נגמר. לימור לבנת שוב פתחה את הפה ושוב חזרה לכותרות. עכשיו היא שרת התרבות, מה שכבר מראה שיש לנו ראש ממשלה חובב פרינג', והיא באה להסביר לנו מהי אומנות טובה ומהי אומנות מנוונת. תכל'ס לימור, לא התגעגנו.

בלילה ההוא גם אני הייתי בכיכר, מה אתם יודעים לא הפכתי לשמאלני אתמול, הייתי כזה כבר לפני 15 שנה. בדרך לכיכר אני יכול להשבע שפגשתי תימני בחולצה כחולה שסינן קללות לעוברים ולשבים. אני זוכר שחשבתי לעצמי שזה מוזר, ולמה הוא בא בכלל אם הוא לא תומך, אבל בשלב הזה חלפתי והמשכתי הלאה, כשמאלני אתה רגיל שמסננים לעברך קללות ובנובמבר 95 זה אפילו היה הרבה יותר פופאלרי מבתקופות אחרות. אני לא בטוח שזה אותו תימני, או אולי סתם בחור שחום אחר הוא הוא החלאה שרצחה לנו את המדינה בערב ההוא, יותר הגיוני שהיו כמה תימנים בטי שרט כחול שלא ממש אהבו את רבין והשמאל באותם ימים, אבל אחד מהם החליט שהמדינה הזאת שייכת לאבא שלו ושזכותו, אם מתחשק לו להחליט שצריך לרצוח פה את ראש הממשלה. סליחה, לא רק כי מתחשק לו, היו גם כמה רבנים שלא פסלו ואיזה ראש מפלגה גדולה שעודד אותו לכיוון הנכון… אחר כך הוא סיפר לנו שהוא לא שמע ולא ידע ונהיה ראש ממשלה, פעמיים.

היום אתם חושבים שיגאל עמיר טעה ושלרצוח ראש ממשלה זה מעשה נבלה וטרוף אבל לצערנו המציאות מוכיחה שהחלאה ניצחה. מדינת ישראל היום, 15 שנה אחרי, היא כמעט מדינת החלומות שלו, אז מה הפלא שהוא מחייך?

אחרי שעשינו את הכרזה הזאת רוזנטל הסתכל עליה ואמר לי בחצי צחוק שזאת יכולה להיות כרזת גיוס ותמיכה לגיטימת בהתנחלויות היום. מה שלא מצחיק זה שהוא צודק.

זה נראה כמו פאשיזם, זה מריח כמו פאשיזם , זה הולך כמו פאשיזם. נשבע לכם זה פאשיזם.

יהיה זה אזהרה חמורה לאיווט וחבר מרעיו, שאתם באמת מעצבנים את רוזנטל ואותי אנחנו לא עושים סתם עוד כרזה- אנחנו עושים שתיים.

יכול להיות שכוווולם סתם אומרים? יכול להיות שכל מנהגי אומות העולם שקוראים לנתניהו להמשיך את ההקפאה בהתנחלויות כוווולם סתם אנטישמים שמחפשים להעליל עלינו ורק חוטובלי הקטנה ואקוניס הצעיר הם היחידים שמבינים מה באמת טוב לעם היושב בציון. או שאולי התנחלויות זה לא כזה טוב ליהודים כמו שמספרים לנו. יכול להיות שבניה בהתנחליות אשכרה מפריע לחברה האלה שם בשטחים, נו לא אלה עם הכיפות, השניים, כן כן, אלה שעושים אינתפאדה אחת לכמה זמן. יכול להיות שההתנחליות האלה שאומרים לנו שזה אחלה ליהודים, יכול להיות שזה בכלל מפריע וגורם למלחמות ומלא פצועים והרוגים? לאאאאא אני לא מאמין שכצל'ה היה מרמה אותנו ככה. לא מתאים לו.

אני לא יודע אם זה בעקבות בניית סוכה או ככה סתם אבל איך שאמרתי למר רוזנטל הקפאה הוא מיד הביא את השורה הזאת ששם למעלה, ככה זה שאתה יהודי שומר מצוות. חג שמח.

לא לא, אסור להחרים, להחרים זה נורא, להחרים זה כ"כ לא מנומס, להחרים זה פויה, זה לא תרבותי. אסור להחרים יהודים, זה נורא. לכבוש ערבים 43 שנה, להתעלל בהם במחסומים, לקחת להם את האדמה שעליה הם חיים, לבנות עליה עיר, לשלול מהם זכויות תנועה ומחיה בסיסיים ולהמשיך להיות גורם לסכסוך וטרור רצחני נגד העם שלך זה סבבה, זה טוב, זה מנומס, זה פוגע בערבים, לא ביהודים.  אבל להחרים ? אוי זה נורא.

את פרידליך הכרתי בטירונות, מצד אחד קיבוצניק מצד שני דתי, סך הכל בחור טוב. הוא שובץ כתותחן ואני כטען קשר, זה לא החזיק הרבה זמן ושנינו נפרדנו מהטנקים ועברנו לתפקידים אחרים אבל זכינו לבלות שלוש שנים באותה היחידה ולשרת יחד את מולדתינו האהובה ואת נג'מה הסמג"ד. ואז השתחררנו. אני הלכתי ללמוד עיצוב ופרידליך נסע עד לשדרות בשביל ללמוד תקשורת בספיר. קצת מאוחר יותר, לפני בערך שנתיים, אפילו זכיתי לחגוג איתו את נישואיו לבחירת ליבו בקיבוץ בבקעה בערב חמים אחד. אני למי שתוהה עוד רווק.

את יומהולדתי ה24 אני חגגתי בפאב בעיירה בצפון ארגנטינה בזמן שטיילתי עם מי שהייתה בת זוגי באותה העת. אני לא סגור בדיוק על המיקום הספציפי שבו פרידליך חגג 24 אביבים אבל אני דיי משוכנע שזה לא היה בתחתית בור בעזה. אני ופרידליך זכינו להשתחרר מהשירות הצבאי ולחיות. גלעד עדיין לא.

לפני זמן מה כתב לי פרידליך את השורה הזאת ושאל אותי אם לדעתי היא ראויה לעלות על כרזה. תודה יוסי.

כמעט ששכחנו ממנו ואז הכיבוש פתח דף בפייסבוק וכמו ההיא מהיסודי שכבר שכחנו ממנה קיבלנו ממנו, מהכיבוש, תזכורת. אז ככה נראה צה"ל, ככה נראת המדינה שלנו, ככה נראה כיבוש, באמיתי, בלי בניהו שימסך, חי, חם ומכוער. ד"ש.

אומרים שלשמאלנים איכפת רק מערבים, אומרים גם שההתנתקות הייתה טעות ושיצאנו מעזה בגלל השמאלנים ותראו מה קיבלנו. אז אומרים.

בקיץ לפני ההתנתקות הייתי אמור לעשות מילואים בעזה, ברגע האחרון שלחו אותי לבסיס אחר, אי שם בערבה. ביום האחרון של המילואים ממש שעתיים לפני שאני נפרד סופית מהש"ג וחוזר לציביליזציה הוקפץ כל הצוות הרפואי (שני חובשים ורופא ואני בניהם) ונשלחנו לקצין העיר באילת. מסתבר שהצבא שולח חובש או רופא עם כל צוות שמודיע למשפחה שהבן שלה נהרג. 13 חיילים התפוצצו בציר פילדלפי בתוך נגמ"ש באותו בוקר, ואני ביקרתי את אמא של אחד מהם ממש בזמן שנמסר לה שהבן התפורר לרסיסים בעת מילוי תפקידו על הגנת הארץ. שנה אחר כך יצאנו מעזה.

אז לא איכפת לי רק מערבים, למעשה איכפת לי רק מעצמי. אני פשוט לא רוצה למות במילואים בעזה. וכן זה עצוב מאוד שמוצאים אותך מהבית שלך (זה קורה לי ממש בימים אלו) וזה כואב, אבל במקרה הזה זה גם היה הכרחי. היום חיילים כבר לא מתים כל חודש בעזה. היום חוץ מכמה אנשים שממש מתים על עזה אף אחד לא באמת רוצה לחזור לשם, אז אולי בכל זאת זה לא הייתה כזאת טעות לצאת משם.

אני יודע שרוזנטל לא יאהב את מה שכתבתי, הוא אחד שבאמת איכפת לו רק מערבים והוא שונא מתנחלים. הוא אפילו מאוד רצה לפנות אותם בעצמו, רק שיש לו פטור מנעליים צבאיות אז זה לא הסתדר. בכל מקרה תודה רוזנטל על הקופי לכרזה.

אי שם לפני איזה שנה עבדתי בתוכנית סאטירה שכבר החזירה את נשמתה לבורא, ממש באותה תוכנית הכרתי את מר רוזנטל. רוזנטל באותם ימים היה מזועזע מההצעה לגרש ילדי עובדים זרים (או מהגרי עבודה, תלוי איך אתם מעדיפים את הפילפינית שלכם) ורגע אחרי שגילה שעבדכם הנאמן עושה כרזות הוא מיד רצה שאהפוך גם לעבדו הנאמן ואכין כרזה בנושא עם תמונת הילד מגטו וורשה. כי הסיפור שלהם זה גם הסיפור שלנו, כי ישראל הרי היא ארץ המהגרים, אנחנו זה הם זה אנחנו.  אני כמובן הסכמתי, הכנתי אבל לא פרסמתי. חיכיתי, לא באמת האמנתי שהצעה לגרש ילדים תעבור אי פעם, זה היה נראה כמו איזה שיגעון של חרדים שבטח מישהו כבר יתפוס שכל ויעצור אותו. זה לא קרה. מסתבר שבישראל של היום אין שכל. יש גזענות.

השבוע התקשר עלי עו"ד מסויים (בואו נקרא לו קיפ) שהקים תנועת שמאל חדשה בישראל ושאל עם כבר פרסמתי את הכרזה עם הילד, אמרתי לו שאוטוטו, הוא ביקש שאני אמתין עם זה. הוא שמע מחבר איזה ציטוט של בגין שמדבר בדיוק על הנושא והוא חשב שזה יחזק את הכרזה עם אני אוסיף עליה את הציטוט . הוא צדק. גם בגין צדק.

בזמן שחיכינו, הסתבר שגם לליאת שביט, שעובדת עם מר רוזנטל היה מה להגיד בנושא, זה הפך לכרזה השניה, ששוב מראה לנו איך הסיפור הזה שלנו, של ישראל הוא כ"כ זהה לסיפור שלהם. תודה ליאת.

אולי זה אוויר ההרים או אולי זה בגלל הקרבה הפיזית לאלוהים, אני לא בטוח מה בדיוק גורם לזה אבל רבע שעה נסיעה אחרי מחלף לטרון אתה עוזב את שנות האלפיים ומוצא את עצמך חונה בחשכת ימי הביינים. כולה הומואים ולסביות, אז הם אוהבים לנסות דברים אחרים ממך, יאאלללה עובדיה, ממילא אתה לובש שמלה, מה הפחד? תשתחרר קצת.

מוקדש בגאווה ואהבה לחברתי הטובה הברווז מהקווקז (כן כן, יש לי גם חברות כאלה).

עוד שניה הם יביטו עלינו ממסכי הטלויזיה וסיפרו לנו כמה הם בעד צמצום פערים, הם יספרו שחייבים לעזור לשכבות החלשות, שזה בראש סדר העדפיות שלהם. הם יודעים שאנחנו מטומטמים, שאנחנו נשכח להם שברגע האמת בלי מינימום בושה הם העלו לעצמם את השכר באותו שבוע שהם סירבו להעלות את שכר המינימום. אתם יודעים מה? הם כנראה צודקים.

כולם ישכחו חוץ מאחד, מר ע. רוזנטל שהמינימום שהוא עושה זה כרזות בנושא שכר המינימום. תודה לך רוזנטל.

כשחטפו אותו בדיוק הייתי בראיון עבודה.

זה היה לקראת סוף הגשות סוף השנה ואני כבר חיפשתי מקור הכנסה לחודשי הקיץ החמים, בדיוק ישבתי עם מנהלת המקומות שאליו התראיינתי שמישהו נכנס לחדרון ואמר משהו על פיגוע בעזה ושנפתח רדיו או וואי נט.

בסוף לא הלכתי לעבוד שם. מאז המקומון ההוא נסגר, אני עוד הספקתי לסיים את הלימודים, לעבוד בכמה עבודות שונות, לגור בכמה מקומות שונים וכל הזמן לשמוע שעושים הכל בשביל להחזיר אותו. הכל.

אני לא יודע איפה בדיוק היה מר רוזנטל שגלעד שליט נחטף אבל אני יודע איפה הוא היה ברגע שהוא הביא את הרעיון לכרזה הזאת וזה מה שחשוב.

כי זה לא רק הגזענות וזה לא רק הבערות וזה לא רק ניכוס האלוהים כאילו הוא עושה אצלם פרילאנס. זה כל אלה ואצבע משולשת לחוק. אז יש דברים שהם כל כך מזעזעים אותך כשמאלני שאתה לא יכול פשוט לעשות כרזה נגדם, אתה חייב לעשות שתיים.

וכרגיל התודה הקבועה למר רוזנטל שאומנם לא מפגין אקטיביזם בד"כ אבל יאמר לזכותו שגם באם כל ההפגנות הוא לא היה. סחתיין רוזנטל.

בגלל שאנחנו בני ערובה של המציאות הזאת, בגלל שזה הנוף מתוך ג'יפ ממוגן שככה אני ראיתי את הכיבוש וכמובן גם בגלל גלעד שליט.  ישראלים יקרים אל יאוש- עוד נגמור עם הכיבוש.

ובנימה יותר אישית. לפני שנתיים בדיוק עלתה הכרזה הראשונה לבלוג (בכתובת הקודמת) לרגל 41 שנה לכיבוש. אז הגיע הזמן להודות לכמה אנשים- האחד אדריכל צעיר, י. אצקסון שמו ששתל במוחי את הרעיון לפתוח בלוג כדרך להשיג נשים. השני הוא לא אחר מיזם האינטרנט הנודע נ. שרון שטען שכל עוד אני בבלוגספוט אני לא אצליח להשיג נשים מהבלוג הזה ולכן עזר לי לפתוח את האתר הנוכחי. והאחרון הוא מר רוזנטל, עורך המשנה האגדי,  שטען שאני צריך לעשות כרזה לפחות פעם בשבוע כדי להשיג נשים, ואפילו הפך להיות שותף ליצירה באתר.

אז היום מה שיש לי להגיד לכם זה שכולכם טעיתם- לא משיגים בחרות מבלוג. אבל לפחות מצלחים לייצר אמירה ומחאה על המציאות הנושכת, ואולי אפילו לנשוך אותה קצת בחזרה.

להתראות בכרזה הבאה.

אז עוד להקה מחו"ל ביטלה… תרבות בישראל של ימיינו זה לראות רוני דניאל בפלזמה ולשמוע קובי פרץ באייפון, אבל האיפון- זה מחו"ל.

אז הרגנו כמה ערבים, אז העולם כולו (כולל מקרונזיה) נגדנו. אז נפלנו היישר לתוך הפרובקציה של המפגינים האלה. אבל דבר אחד בטוח הראנו לעולם. אנחנו לא רק רוכבים על גמלים- יש לנו גם מסוקים וספינות. מי אמר שההסברה שלנו לא עובדת.

מישהו יכול בבקשה להסביר למערכת ההסברה שלנו שהטיעון "אבל הם הרביצו ממש חזק ועוד עם מקל" לא ממש תופס כשאתה זה עם הפצצה האטומית במחסנים. ותודה שבחרתם ליברמן.

(ותודה למר רוזנטל שהביא את התנין מהבית)

יום שחור, שתי כרזות שחורות.

שלום, הגעתי לפיקוד העורף? יש לי שאלה: אם המרחב המוגן שלי נמצא בישראל אז כמה זה מסוכן אם אני אמשיך לשבת בחצר של השכנים בשטחים ולעצבן את כל העולם בזמן שהאזעקה נשמעת?

(ותודה למר רוזנטל שעוד לא הספיק לצאת מהמרחב המוגן שלו וכבר הביא את הקופי הזה. האיש פשוט עובד טוב במצבי חרום מדומים).

בשעת ליל מאוחרת או בוקר מוקדמת (תלוי מאיזה כיוון של היום אתם) התקשר אלי מר רוזנטל . סיננתי אותו. בכל זאת בוקר אבל הוא התעקש והתקשר שוב.

מר רוזנטל הוא לא אדם כועס, מדובר בבחור שמאלני, אשכנזי ואפילו ממושקף שגדל ברחובות הקשוחים של נהריה, מה שלא הופך אותו לשור הזועם ביותר שתפגשו אבל שמר רוזנטל פגש באותו הבוקר בעת נסיעה פסטורלית באוטובוס בקמפיין נגד העסקת עובדים זרים (זה עם הסטודנט המסכן שהעובדים הזרים רעי הלב גנבו לו את הג'וב הנחשק באתר הבניה) משהו בו השתנה והזעם השתלט, פתאום הוא הפך להארי המזוהם ושיחרר את הניצרה- נאצים! כן כן, זה מה שהוא אמר עליהם. אז הוא הביא את הרעיון הזה. ואני, שלעולם לא מפספס הזדמנות לכנות מישהו נאצי הבטחתי לו שזה יהפוך לכרזה, ניתקתי, וחזרתי לישון.

שבועיים עברו. בנתיים עצבתי כרזות להפגנה שמאלנית אחת בירושלים ועוד אירוע שמאלני אחד בת"א (גילוי נאות- לשניהם מר רוזנטל לא טרח להגיע) עד שהערב התקשרה אלי חברה טובה שהציע לי לבוא איתה לתלות כרזות ברחבי העיר שקוראות להפגנה נגד גירוש ילדי העובדים הזרים המתרחשת בת"א השבוע, לא הלכתי איתה, העצלות בצירוף כמה תירוצים ניצחו והשאירו אותי בבית. במקום זה הכנתי את הכרזה הזאת, גם בגלל יסורי המצפון שלא תליתי כרזות עם החברה ההיא וגם בגלל יסורי המצפון על ההבטחה לחבר ההוא. אה וגם בגלל שאני חושב שאנחנו לא צריכים לעודד שינאת זרים במדינה שלנו, רק לפני רגע היינו בצד השני של הסיפור הזה וזה לא נגמר כ"כ טוב, זוכרים? מה לא? תשאלו את יוזף.

אני יודע, הבטחתי לעורך המשנה (מר ע.רוזנטל) שנעשה כרזה על השחיתיות, אבל אז הסתבר שיעקב טייטל, ההוא מהמטען של שטרנהל, ההוא שרצח שני פלסטינאים, ההוא ששלח משלוח מנות ממולכד לילד, כן הוא אז השבוע הסתבר שהוא הוא בכלל לא טרוריסט, מה פתאום? הוא הרי סתם מתנחל נחמד שהגורל הכה בו והפך אותו למשוגע חובב רציחות ולכן מין הסתם הוא לא כשיר לעמוד לדין.

מסתבר שהוא לא  טרוריסט רגיל ואכזרי שרוצה לרצוח אנשים כי הם לא מסכימים איתו או בגלל שהם מלאום אחר, יואו ואנחנו חשבנו שהוא כמו הערבים, איזה מזל שאצלנו אין כאלה.

אז שלא נעשה על זה כרזה- אפילו רוזנטל התפשר (איזה שמאלני…)

לכבוד חג הפועלים, החג בו כל מעצב עובד ועושה כרזות אדומות עם ידיים מונפות אל על הכיננו בסטודיו עידו, ניסן וסני שתי כרזות יד לחג. האחת באה היישר ממוחו הקודח של האיש והאגדה מר ע. רוזנטל והשניה באה כסקיצה לכרזת חג הפועלים של השמאל הלאומי (אבל בסוף הם בחרו את הסקיצה אחרת, אנשים מוזרים, אבל אולי הם צודקים).

אז קומו והתנערו, כי זה יהיה הקרב האחרון במלחמת עולם. ולא כדאי שבזמן שזה יקרה אתם בדיוק תהיו בעבודה. חג פועלים שמח.

ביום שלישי האחרון חגגנו את יום העצמאות. גם שמאלנים וגם ימנים ואפילו כמה אנשי מרכז אדישים וחסרי עמדה מגובשת, כולם חגגו. רובנו, כך אני מעריך, חגגנו סביב מנגל זה או אחר. בהתנחלות יצהר החליטו שאין כמו הכאת חיילי צה"ל כדרך מצויינת לציין את אהבתם לארצם האהובה, להגנתם יאמר שהם עשו את זה רק כי אותם חיילים מנעו מהם כניסה לכפר פלסטיני, שאם הם לא היו מונעים מהם הם היו וודאי מרביצים לערבים, שזאת כמובן דרך הרבה יותר לגיטימית לחגוג ביום העצמאות. כן כן, המתנחלים שלנו מאוד אוהבים את צה"ל והמדינה, הם ממש מלח הארץ- רק כמה חבל שהם זורים את המלח הזה על הפצעים שהם עצמם גורמים למדינתנו האהובה. ואנחנו ממש כמו אישה מוכה, נמשיך לחטוף מכות ממופרעי הימין ולהגיד שהם חבריה נהדרת וזאת רק אשמת המדינה שהכעיסה אותם, כי ככה זה בשטחים.

שהשבוע שוחחתי עם עורך (המשנה) האישי שלי, עידו רוזנטל, על מה כדאי לעשות את כרזת השבוע שלנו. את רוזנטל חגיגת השחיתיות במדינתו הרבה יותר הכעיסה השבוע, כך לפחות היה נדמה לי. אבל בשביל שמאלני כמוני (כן כן, אני שמאלני, נשבע לכם)  חגיגות העצמאות של תושבי יצהר וההזדמנות להכעיס אנשי ימין קיצוני זה פשוט משהו שאני לא יכול לעבור לידו בשתיקה.

עידו, שבוע הבא הולכים על שחיתות, מבטיח.

זה לא רק לקיחת השוחד הבלתי נפסקת של אולמרט והמחסור בבושה בנושא, זה רמטכ"ל שלקח פטור מבג"ץ ולאף אחד לא איכפת, זה שר חוץ עם 25 חקירות פתוחות ושר ביטחון ששם פס על הרצון של הבוחרים שלו עצמו לטובת הכיסא וראש ממשלה שמשקר לציבור פעמיים בשבוע. ועדיין זה לא נראה כאילו זה מזיז באמת למישהו. התרגלנו.

אז לכבוד פרשת השבוע- הולילנד ולכבוד יום העצמאות שוב חברנו אני ואומן הסאטירה עידו רוזנטל ליצירת כרזה.

ואל תשכחו לנפנף.

זה היה בוקר קריר, אני וקולגה אהובה (דפנהלנד) עשינו את דרכנו לירושלים הבירה לכבוד תחרות כרזות של יד ושם. יום עיון קוראים לזה שם. יום שלם הסתובבנו בין תמונות של גרמנים עם רובים ונעליים של יהודים יחפים וכל הזמן הזה מסתובבת לי בראש השאלה איך מקמטים את כל זה לתוך ריבוע  נייר אחד.

שבוע אחר כך ישבתי בסטודיו והרהרתי בסוגיה איך עושים מזה כרזה וחזרתי לשאלה מה בעצם אני רוצה להגיד על כל זה ואז הבנתי -

המחאה שלי בשואה היא בעיקר נגד אלוהים- ראבק איך זה שדווקא שההוא עושה את הדברים הכי נוראים אומרים עליו שהוא מלא רחמים. שישה מיליון נרצחים זה רחמים?

בסוף לא זכינו. ככה זה שמסתבכים עם אלוהים.

יש שמאלנים שכבר נמאס מהשלום והכיבוש והערבים והשטחים וכל זה. יש שמאלנים שנכנסים לפעולה דווקא שזה משהו חדש, שזה תקדימי.

לפני חצי שנה בערך פנה אלי לא אחר מעורך המשנה של איזו תוכנית בידור שהייתה פעם אבל אז הפסיקו אותה הבחור, לא נזכיר שמות (עידו רוזנטל) מאוד רצה שאני אעזור לו במחאתו נגד גירוש ילדי העובדים הזרים ומשום מה חשב שאני והכרזות שלי זאת הדרך.

לפני שבוע הוא התחיל לדבר איתי (ועם כל חבריו בפייסבוק) על ענת קם. אחרי הרבה דיבורים אפילו הביא רעיון לכרזה. ממש זו שפה למעלה (ותודה לעידו קינן על התמונה, צילום: העין השביעית).

אז עזבו אותי שניה מכל הדיבורים על ההיא ומסמכים- מה שמטריד אותי (ואת עידו) באמת זה שבמדינה שלנו הוראות בג"ץ הן בקושי בגדר המלצה בשביל האלוף ועדיין כולם מדברים בעיקר על הפקידה שלו.

עבדים היינו לטירוף בירושלים מי יתן ונצא לחופשי. חג חירות שמח.

יש דברים שעושים לך חום ויש דברים שאפילו שיש לך חום אתה חייב לעשות. אז היישר ממוחי הקודח וסליחה על האיחור (אבל יש לי אישור מחלה מהרופא)

לפעמים לא בא לי לעצבן. זה נדיר אני יודע אבל לעיתים רחוקות בא לי רעיון לכרזה שלא גורם למתנחלים או סתם ימנים רצון לתלוש לי את הציפורניים. לפעמים בא לי לעשות משהו למיין סטרים. רגוע.

חס וחלילה כוסית… זה מעליב, זה מחפצן וזה בוטה. שווה.

שיעור בדיפלומטיה

שהיה לכם שנה אזרחית נפלאה, עשור מצוין וסילבסטר בריא.

יכול להיות שזה צעדת זכויות האזרח משבוע שעבר שמשפיעה עלי ויכול להיות שנמאס לי כבר מהכיבוש, עד כדי כך נמאס שאפילו לא בא לעשות עליו עוד כרזה.

את כרזת החנוכה הפעם אני מקדיש דווקא לעובדים הזרים. שיהיה להם הפי הנוכה.

פעם יפי הבלורית והתואר היו בפלמ"ח, היום הם בוואשינגטון

זה קורה ממש עכשיו ואתם אפילו לא ידעתם.

בערב פסח האחרון החליט ראש הממשלה החדש להעביר תקציב לאירוגנים העוזרים לניצולי השואה. ממול התלוננו באירגונים שהתקציב שהועבר מועט מידי ורחוק מאוד מהסכום שאותו הם באמת צריכים כדי לעזור לניצולים הנזקקים.

זוכרים שהבטחתי כרזה לרגל 30 שנה לשלום עם מצרים. אז חשבתי לעצמי שפסח זאת הזדמנות מצויינת לחגוג את זה. שיהיה חג שמח.

השבוע הפכתי לתל אביבי אמיתי. רכשתי זוג אופניים תל אביבים גאים ומנעול אדיר מימדים כדי שגם למי שיגנוב לי אותם יהיה תחושת סיפוק בעבודה.

זה לא שפתאום הרצון להתאמץ בעליות ולהגיע מזיע ליותר מקומות כל כך התחזק אצלי, זה פשוט זה שתל אביב כמעט כל יום חוגגת 100 על חשבון הרכב שלי והייתי חייב להפסיק את זה. כל המאורע הזה בשילוב פתיחת החגיגות של ת"א גרם לי לדחף לייצר איזה פוסטר או שניים.

התיישבתי לעצב כרזה לכבוד 30 שנה לחתימה עם מצריים. כבר היה לי איזה קצה של רעיון, איזה חצי כיוון, אבל אז עשיתי טעות והצצתי בטלויזיה. אתם בכלל ידעתם שיש שידור חוזר של לונדון את קירשנבאום בשתיים בלילה?

תוך שניה כל הגועל עלה לי. שוב מרכז מפלגת העבודה זוחל לממשלה של ביבי. האנשים האלה פשוט מכורים לכיסאות.
אפילו באיקאה אין דברים כאלה.